הכרוב הוא צמח דו שנתי, בשנתו הראשונה ניתן ללקוט את הקלח, ואם לא לוקטים אותו, בשנתו השנייה מתפתח ממרכזו עמוד פריחה, ומתפתחים הזרעים, בשלב זה העלים מעוצים מעט ומרים ואינם ראויים לאכילה.
הכרוב הוזכר בחז"ל פעמים רבות כגידול חקלאי המשמש כירק מאכל. תחילת השימוש בירק זה, על המינים השונים במשפחה זו, כגון קולרבי, ברוקולי וכרובית, היה בתקופת בית שני, עם הכיבוש היווני והרומאי.
במשנה הוזכרו גם חלקי הכרוב: קלח – גבעול מפותח, וקולסי הכרוב שהם ככל הנראה ה"ראש" הנאכל. כמו כן הוזכרו במשנה אופני עיבוד שונים שלו,-זיבולו והבחנה בין כרוב מושקה לכרוב הגדל בעל.
כחלק משבחי ארץ ישראל מתארת הגמרא כרוב שהיה צריך לטפס עליו בעזרת סולם. מדובר ככל הנראה באחד מזני הכרוב שהם בעלי קלח מרכזי שבראשו מתפתחת שושנת העלים הנאכלים.
כלאיים: כרוב הוא ירק חד שנתי ובשל כך חלים עליו דיני כלאיים, ואין לזורעו בסמוך לירק אחר או לגפן.
חרקים:ככל ירקות העלים, על הכרוב מצויים חרקים רבים, שמחמת צבעם הדומה לכרוב קשה לזהותם.