משפחת הפיגמיים מונה כעשרה מינים של שיחים נמוכים בעלי פריחה צהובה, הנפוצים בעיקר באגן הים התיכון ובדרום מערב אסיה. למיני הפיגם ריח אופייני חזק, והם משמשים בתרבויות שונות לרפואה ולטקסים, וכן כתבלין. ריחו של הפיגם הוא בין החריפים והמשמעותיים שבצמחי התבלין, ויש שאף סולדים ממנו.
הפיגם הוזכר בחז"ל כמה פעמים, בדיני כלאיים, מעשרות, שביעית, שימוש בו כתבלין ועוד. לדעת כל הפרשנים צמח זה מזוהה עם סוג צמחים הנקרא כך כיום – פיגם, ועם אחד ממיניו – פיגם מצוי או פיגם ריחני.
ברכת הריח:אף שתכונותיו של הפיגם מגדירות אותו כאילן, שכן חלקו התחתון של הגזע מעוצה ורב שנתי, במשנה במסכת כלאיים הוא הוזכר כמין ירק, ופוסקים רבים הורו לברך על ריחו 'עשבי בשמים', בדומה לברכת הירק. לכך ניתנו כמה טעמים: א. השימוש הוא בחלקים הרכים (העלים של הצמח), ואילו בגזע אין כל שימוש. ב. ישנם זנים שנשארים עשבוניים ואינם מעוצים, דבר שלכל הפחות יוצר ספק בברכתו.