ערבה

השם במשנה: ערבה, פתילת האידן

אנגלית: Willow Aravah

משפחה: ערבתיים – Salicaceae

שם מדעי: Salix acmophylla

השם ערבה הוא שמם של כמה מיני עצים נשירים או ירוקי עד. במשפחה נכללים שני סוגים בלבד: ערבה וצפצָפה. בארץ גדלים שישה מינים ממשפחה זו. עצים אלו גדלים בר בארץ בגדות נחלים ובשאר בתי גידול לחים. הענפים גמישים, אדמדמים, והחיצוניים משתלשלים עד לקרקע. תפוצתה העולמית של הערבה משתרעת בארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון. מוצאה ככל הנראה בסין.

העצה של עץ הערבה קלה ורכה. ניתן לגדוע עצי ערבה כדי שיתפתחו מהגדם נצרים ארוכים המתאימים לקליעה, ניתן לקצצם ולקלוע מהם סלים, כדוגמת הסלים שהעניים הביאו בהם את הביכורים למקדש. מערבה קלופה הכינו גם כלים נוספים, כגון כלי שנקרא "טרסקל", שהוא דמוי ספסל שאוכלים עליו לחם. מממצאים שונים עולה כי קלעו מנצרי ערבה רשתות דיג, סלים, מלכודות, גדרות ועוד.

הקליפה והעלים משמשים ברפואה העממית לשיכוך כאבים, להורדת חום ולריפוי דלקות. סָליציל, החומר הפעיל בתרופת האספירין, בודד לראשונה מקליפות ומעלי עצי הערבה ונקרא על שמו המדעי. השימוש הרפואי בערבה הוכר כבר בחז"ל והובא שחכמים התירו להניף ערבה לחולה בשבת.

זני הערבה השונים יכולים לעשות הכלאה זה עם זה וליצור תת-זנים מעורבים, הן בטבע והן בזנים מתורבתים. בשל כך נוצר קושי משמעותי להבחין בין המינים השונים.

עץ הערבה נזכר בתורה בלשון רבים ("ערבי נחל") כעץ הגדל בסמיכות למקורות מים וכחלק מהמינים שיש ליטול בחג הסוכות. צמיחתה המהירה של הערבה מסמלת את שגשוגו של עם ישראל. הערבות הוזכרו כעצים שעליהם תלו גולי בבל את כינורותיהם בעת קינתם על החורבן. בחז"ל הוזכר הצמח, מלבד זיהויו ודיניו השונים לחג הסוכות, גם בשימושים אחרים בו.

יש הסוברים ש"פתילת האידן" שהוזכרה במשנת 'במה מדליקין', היא פתילה שניתן להפיק מחלקים שונים של עץ הערבה.

הערבה במקדש: במשנה נאמר כי הכוהנים היו יורדים ליישוב מוצא להביא משם ערבות בכל יום בחג הסוכות, להעמידן סמוך למזבח ולהקיף בהן את המזבח פעם אחת, ביום השביעי (הושענא רבה) היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. התנאים חלקו אם מדובר בדין שמקורו מהתורה – הלכה למשה מסיני, או שמדובר בתקנה שתיקנו מחדש נביאים ראשונים לאחר שנשכח שזו הלכה למשה מסיני. כזכר למקדש, נוהגים כיום לקחת ביום הושענא רבה חמש ערבות ולחבוט בהן על גבי הקרקע, ומכיוון שמדובר במנהג אין מברכים עליו.

המאפיינים הבוטניים שהובאו בהלכה לכשרותה של הערבה הם:

א. הקנה (=הענף שהעלה מחובר אליו) שלה אדום.

ב. עלה שלה משוך, דהייינו עלה ארוך וצר.

ג. פייה (= שפת העלה) חלקה. אין צורך שתהיה חלקה ממש אלא די בכך שתהיה חלקה כ"מגל", דהיינו שיהיו בה פגימות קטנות, אך אם היא כ"מסור" – שיש בה פגימות משמעותיות – אין זו ערבה כשרה.

הדרישה לכשרותה של הערבה היא שהיא לא תהיה קטומה. אחד הסימנים לזהות ענף שאינו קטום הוא שיש בראשו "לבלוב". הלבלוב הוא קודקוד הצימוח, העלה הצעיר המתפתח בראש הענף. הימצאותו מלמדת על כך שמדובר בענף שלם. גם ענף ללא לבלוב כשר, אך הימצאות הלבלוב מקילה על זיהוי מצב הצימוח של הענף.