אנגלית: Sage
משפחה: שפתניים Labiatae (Lamiaceae)
שם מדעי: Salvia sp.
המרווה היא צמח רב שנתי, שגובהו עד 1.5 מטר. בסיס הצמח מעוצה, וממנו עולים ענפים ירוקים, הנושאים עלים ותפרחות. לאחר עונת הפריחה מתייבשים ענפים אלה וניצני התחדשות לענפי הפריחה של השנה הבאה מתפתחים מתחתם. הצמח מכוסה מעין צמר לבן קצר וצפוף. בין השערות מצויות בלוטות של שמן אתרי. העלים והגבעולים בעלי ריח טוב הניכר לאחר מעיכה בין האצבעות. פעמים רבות בעת הפריחה מתפתחים בראשי גבעולים עפצים דמויי תפוחים קטנים ייחודיים.
בארץ הסוג מרווה כולל למעלה מעשרים מינים נפוצים מאוד בכל חלקי הארץ שרובם גדלים בר, המוכרים שביניהם הם המרווה המשולשת, מרווה ריחנית, ועוד.
השימוש כיום במרווה הוא כצמח נוי, וכצמח לתה – חליטה.
בחז"ל הוזכרה קבוצה של כמה מינים, שככל הנראה גדלו בר ולא נזרעו על ידי האדם אלא נאספו בשדה. הם שימשו כצמחי ריח וצמחי תבלין למטרות שונות – עצי הסקה, מאכל בהמה או אדם. צמחים אלו הם סיאה, אזוב וקורנית. ישנם כמה צמחים, רובם ממשפחת השפתניים, שניתן לזהותם כמינים אלו, גם המרווה ביניהם.
כלאיים: המרווה היא צמח רב שנתי מעוצה, ולכן הגדרתו ההלכתית היא כעץ – אין איסור לזורעו לצד צמח אחר, ואף בסמוך לגפן.
ברכת הריח: הברכה על מרווה היא בורא עצי בשמים.
תרומות ומעשרות: מכיוון שהעלים משמשים רק לנתינת טעם ואינם נאכלים כלל בפני עצמם אין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, ויש שמחמירים להפריש מהם ללא ברכה.
© כל הזכויות שמורות 2024 | הצהרת נגישות